השמים הם הגבול
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:" (שמות ב, ה)
שתי גרסאות מופיעות בגמרא לביאור המילים "ותשלח את אמתה". רבי נחמיה אומר, כי בת פרעה שלחה את שפחתה למשות את התיבה, ואילו רבי יהודה אומר, כי בת פרעה שלחה את ידה למשות את התיבה, ונעשה לה נס, ונשתרבבה ידה אמות רבות, ובלשון הגמרא: "ותשלח את אמתה ותקחה ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה … ולמאן דאמר ידה ליכתוב ידה הא קא משמע לן דאישתרבב אישתרבובי " (סוטה יב:)
גרסת רבי יהודה מעוררת שאלות , בפרט מאחר שבת פרעה הייתה יכולה לחזות מראש, כי ידה תקצר מלהגיע אל התיבה המרוחקת. מדוע, אם כן, התיימרה לשלוח את ידה אל התיבה לכתחילה? ברוח זו מקשה בעל קול מבשר בשם רבי שמחה בונים מפרשיסחא: "וצריך עיון, אם באמת היה מקום רחוק כל כך, איך עלה על דעתה מתחילה לשלוח ידה לשם? ומנא ידעה שיעשה לה נס גדול כזה!"
ומתרץ הרב'ה מפרשיסחא: "אלא יש ללמוד מכאן תועלת גדולה בעבודת ה'. שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב. אף שיראה מראש שלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו. דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל לבו ונפשו, אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו. וה' ב"ה יעזרהו על דבר כבוד שמו לברך על 'המוגמר'. וכמו שאמרו ז"ל, המתחיל במצוה אומרים לו גמור. וכן כאן, היא עשתה את שלה לשלוח ידה, על כל פנים אמה אחת, ונעשה לה נס שנשתרבבה אמות הרבה". (קול מבשר ח"א, שמות).
בת פרעה מלמדת אותנו לא להירתע ממשימות בלתי אפשריות. נכונותנו לנקיטת הצעד הראשון תבטיח התערבות אלוקית מלמעלה, שתביא להשלמת המשימה, בבחינת "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שהש"ר רבה ה', ג').
ייתכן לומר עוד בעניין זה – כי בת פרעה לא ביקשה לסמוך על הנס, אלא אכן האמינה באמת ובתמים, כי בכוחה למשות את התיבה מן המים. יתכן כי פעולת שרבוב אמתה של בת פרעה לא היתה על-טבעית, אלא טבעית ומוחשית לחלוטין. דברים אלה מוצאים את ביאורם בדברי הרב קוק בפסקה מרכזית באורות הקודש: "הידיעה, הרצון והיכולת" (מוסר הקודש, פ"ז), בה קושר הרב קוק בין היקף ידיעותיו של האדם, לבין רצונותיו ויכולותיו.
הרב קוק מבהיר, כי ידיעותיו של האדם הן המקור לרצונותיו. האדם השאפתן חייב בראש ובראשונה לדעת לקראת מה הוא שואף. וככל שידיעותיו של האדם עמוקות ומלאות, ממילא שאיפותיו של האדם ורצונותיו עזים ומוגדרים, ובלשון הרב: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת
הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר."
ידיעותיו של אדם ושאיפותיו – כל אלה עשויים להישאב ממקור רוחני אינסופי. ככל ששאיפותיו של האדם עזות יותר, מסביר הרב קוק, מגלה האדם בעצמו יכולות פיזיות בלתי מוגבלות להביא למימוש שאיפותיו, ובלשון הרב: "גבורת הרצון מחוללת את היכולת".
יכולותינו האנושיות המוגבלות אינן משקפות את הכוח האמיתי הגלום בנו, כי אם את נכונותינו הדלה לממש את הפוטנציאל האינסופי הגלום בנו, וכמיהתנו לחיים מוגבלים, דלים.
אחד חכם ואחד רשע
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול". סדר מנייתם של ארבעת הבנים בהגדה שונה מהסדר בו הם מופיעים בכתוב.
בשונה מסדר ההגדה, בפשט הכתוב מופיעה שאלת הבן הרשע ראשונה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם" (שמות י"ב, כ"ה-כ"ז), לאחריו שאלת הבן התם: " והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות י"ג, י"ד), בעוד ששאלת הבן החכם מוזכרת אחרונה – רק בחומש דברים: "כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם" (דברים ו, כ-כה).
יתכן כי הסיבה לכך שההגדה מסדרת מחדש את מניין הבנים נעוצה ברצון חז"ל לדרג את הבנים על פי סדר הגיוני. אבל, אם אכן זו מגמת ההגדה, מה ההיגיון במניית הרשע כשני במעלה למניין הבנים? מדוע נסמך הרשע לחכם?
מענה לאמור ניתן למצוא על דרך ההיקש מלשון המשנה במסכת אבות, המונה אף היא ארבעה בנים: "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה, ספוג שהוא סופג את הכול, משפך שמכניס בזו ומוציא בזו, משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת", המשנה מפרטת ארבעה סוגי תלמידים הנמנים כשני צמדים בסדר חשיבות עולה. ראשית מוזכרים הספוג והמשפך, אשר הינם שני הפכים – תלמיד המשול לספוג קולט הכול בעוד תלמיד המשול למשפך שוכח הכול. לאחר מכן מוזכרות המשמרת והנפה – אשר אף הן דבר והיפוכו – המשמרת מסננת את הטוב וקולטת את הרע, בעוד הנפה מסננת את הרע וקולטת את הטוב.
נדמה כי המשמרת והנפה מקבילות לרשע ולחכם. שניהם חולקים תכונות משותפות, לשניהם חשיבה עצמאית וביקורתית, אבל שניהם מנוגדים אחד לשני – בעוד הרשע משתמש בכישוריו השכליים על מנת לבחור את הרע מהטוב, הרי שהחכם משתמש בכישוריו השכליים על מנת לבחור את הטוב מהרע.
מטעם זה, מסביר המהר"ל, מופיע הרשע סמוך לחכם, שכן מדובר בצמד הפכים בעלי תכונות טרומיות משותפות, ובלשונו: "ולכך מקדים החכם ואחר כך הפך שלו שהוא הרשע כי ההפכים יש להם ידיעה אחת, כי מן הטוב ניכר אותו שהוא רע שהוא הפכו" (שם).
במובן זה עולה הרשע על התם ועל שאינו יודע לשאול הודות לחכמתו ולמעוף חשיבתו, חרף בחירותיו לתעל כוחו לכיוונים שליליים, כפי שמכנה אותו המהר"ל – "חכם להרע" וכן – "רשע בחכמה".
טעם סימניו של רבי יהודה- דצ"ך , עד"ש , באח"ב .
רבי יהודה נותן סימנים במכות- דצ"ך עד"ש באח"ב. לחיילים אין בעייה להסביר זאת, שהרי כל דבר בצבא מתורגם לראשי תיבות… וכבר מובא במחזור וויטרי הסבר דומה:"כדי לקצר, דלעולם ישנה אדם דרך קצרה". אך רוב הפרשנים נוטים להסביר שרבי יהודה בא לתת חלוקה של המכות לשלש קבוצות. ישנן חלוקות רבות – הראשונה בהתראה על שפת היאור, השנייה בהתראה רגילה בביתו של פרעה , והשלישית ללא התראה . האברבנאל וה"כלי יקר" מסבירים שלכל קבוצת מכות הייתה מטרה שונה (כל לימדתי בשיעור שלי השנה בכיתות ז' ) – דצ"ך מטרתם להוכיח מציאות ה', שהרי פרעה טען בפגישתו הראשונה עם משה: "מי ה'?" אין מציאות שכזו. והנה בהקדמה למכת הדם נאמר:"בזאת תדע כי אני ה'"! הכאת היאור שנחשב לאליל המצרי (שהרי ממנו הם חיים), מוכיחה שיש גבוה מעל גבוה , ה' אלוקים מעל היאור . סדרת עד"ש באה כנגד טענת פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו?". גם אם ישנה מציאות עליונה, האם היא מתערבת ופועלת בטבע ? בהקדמה למכות אלו מכריז משה:" למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". המציאות האלוקית פועלת בארץ , ועובדה שבמכות הללו יש אבחנה בין ישראל למצרים- "והפלה
ה'…". הסדרה האחרונה- באח"ב באה כנגד טענת פרעה: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח"- מכות אלו באות להוכיח את יכולתו וכוחו הבלתי מוגבלת של ה', וכפי שאומר משה בהקדמה לסדרה זו:"בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". הניסים בברד (אש ומים מעורבים, הברד שנשאר תלוי ועומד באויר בסופה של המכה וכ'ו) ובשאר המכות מוכיחים שאין כאן כוח טבעי אלא כוח עליון. הארכנו בדרך זו, אך ישנה גם דרכו של הרשב"ם, ועוד דרכים, אך נסתפק בכך.
מרור – "כל שלא אמר שלושה דברים אלו…"
סיפור זה סיפר לנו רבי נחמן מברסלב
יהודי וגוי נסעו יחדיו לצורך עסקיהם. לאחר זמן החלו להפסיד בעסקיהם, וכאשר הגיע ערב פסח – לא נותר להם כסף עבור אוכל להחיות את נפשם.
אמר היהודי לגוי: "יש לי רעיון! בוא איתי אל בית הכנסת של היהודים, ואני מבטיח לך שאף יהודי לא ישאיר שני 'יהודים' אחרים בלי אפשרות לערוך את הסדר. אלמד אותך מנהגים של יהודים, שתדע איך לנהוג".
כך היה. מיד בתום התפילה ניגשו אנשי הקהילה אל צמד האורחים והזמינו אותם לליל הסדר. בעל בית אחד לקח את היהודי ואילו הגוי הוזמן לביתו של אחד מעשירי העיירה. הגיעו לביתו של אותו עשיר, והבית גדול, יפה וחם. הגוי, שהיה רעב מאוד, ציפה שמיד יתחילו בסעודה.
התיישבו סביב השולחן היפה… והנה בעלת הבית מגיעה ובידה כרפס במי מלח. התאכזב הגוי, ובודאי שלא שבע. קראו את ההגדה, אמרו דברי תורה, האריכו בשירים… סוף סוף הגיעה המצה!
שמח הגוי, כי חברו הסביר לו שלאחר אכילת המצה אוכלים את סעודת החג. והנה הגישו עוד משהו… מיהר הגוי ומלא את פיו מן המאכל… מרור, נעשה לו כל כך מר בפה! דמעות עלו בעיניו!
חשב הגוי שהיהודי צחק עליו, וש "הסעודה המובטחת" היא למעשה סעודת מרורים. קפץ ברוגז מן השולחן ואמר: "יהודים! אחרי כל הדברים האלו זה מה שאוכלים?", וברח.
מאוחר בלילה הגיע חברו היהודי, שמח ומדושן מן הארוחה שאכל. ראה את פניו המרירים ושאלו לפשר הדבר.
מששמע את סיפורו צחק ואמר:
"אם היית יהודי היית מבין שבשביל כל דבר טוב, צריך לאכול קצת 'מרור'…"
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"
שנה אחר שנה מסיים היהודי את אמירת ההגדה במשפט "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", למרות שגם לפני שנה וגם לפני עשר שנים אמר אותו משפט ועדיין לא קרה כלום; למרות שגם לפני מאה, מאתיים ואלף שנה אבותיו אמרו משפט זה ועדיין לא הגיעו לירושלים. עד שיום אחד התברר, שאמונה תלושה זו חזקה מכל המעצמות שחלפו מן העולם ואילו אנו באמת חזרנו לירושלים.
ברוך ה', יצאנו מהגלות ואנו בארץ ישראל, אבל הקשיים עוד לא הסתיימו ואנו זקוקים לכח פנימי. האם לנו, שהגענו לארץ ישראל, יותר קל לשאוב כוחות מאותם מקורות של היהודי בגלות?
התשובה: כן ולא.
כן, כי אנו כבר ראינו שאותה אמונה בת אלפים שנה – "לשנה הבאה בירושלים" – התגשמה. מתוך כל הצרות בגלות, שבסופן השואה האיומה, קמה ונוסדה מדינת ישראל.
ולא, כי עכשיו שנדמה שסיימנו את הדרך ושבנו הביתה, ציפינו סוף סוף לשקט. והנה, שוב שונאים אותנו ולוחמים בנו, והאכזבה גדולה.
אז מה עושים?
צריכים להבין, שאם יש עוד קשיים, אז "סימן שעוד לא הגענו, וצריך להמשיך ללכת". כנראה טעינו כשחשבנו שסוף הדרך הוא מדינה ככל העמים, מין שוויץ שכזו. לא לשם כך החזקנו מעמד וסבלנו אלפי שנים, לא כדי להיות "ככל הגויים". עדיין לא גילינו את האור המיוחד הגנוז בנו, את הסוד שלשמו אנו מחזיקים מעמד אלפי שנים. הגענו לירושלים של מטה אך טרם הגענו לירושלים של מעלה.
