בחרתי לכתוב על משהו שיסייע לי להמשיך לחלום על משמעות המושג "נפש יהודי הומיה".
המילה "הומיה" המוזכרת בהמנון – אמורה בעיני לחבר בין איש לרעהו מפני שאני חש בתקופה לא פשוטה זו, שנפשי "הומיה" לחיבור, לאהבה, ליחד המגיע לנו בארץ הקודש לאחר אלפיים שנות גלות.
התעוררתי מתרדמה ממש מתוך חלום
ירדתי בתל אביב – תחנת רכבת "השלום"
צפירות חזקות מעל הגשר המחבר את צידי הכביש
האמורות להזכיר שאנו בתוך עסק ביש
נשאתי עיני וראיתי דגלים רבים
דגלים המעידים על אחים שעדיין רבים
ליבי הנסער נשאני אל מרומי הגשר
כדי לחוש מקרוב ולהבין את הפשר
אף שבתוכי הייתי מעט חושש
שמא אמצא עצמי בעל כורחי מתגושש.
עמדתי לתומי כאלמוני בין האנשים
ופתאום ניגשו שניים שנראו – אֱלֵי קרב ששים.
"מי אתה?" שאלו כחוששים.
"אני אח שלכם" – עניתי בפשטות.
ניכר שהיו בטוחים שאחזה בי רוח שטות.
בתוך תוכי פיעמה התחושה
שעל פניה – באווירה הקיימת – נראתה תלושה:
ש"את אחי אנוכי מבקש"
ו…"עד מתי יהיה זה לנו למוקש"?
"למה באת"? שאלו בהתרסה!
"כדי להבין יותר" – השבתי בחיוך
"מה זאת אומרת"? שאלו.
"כלומר: כואב לי שכואב לכם"!
מבט ארוך: הלם! דקה דומיה!…
"אתה נראה רבי"! (במלעיל…)
"אז מה"? אני קודם אח!"
סוף סוף חיוך! מבטים –
ספק זועקים, ספק כועסים
ספק נבוכים, ספק אוהבים.
מגישים לי חצוצרה מפלסטיק -
"קח! תצעק איתנו!"
"לא! אמרתי שאני כואב!
לא אמרתי שאני מסכים!…
"אהה! אז מה אתה רוצה"?
"שלא תשנאו! אחים אנחנו -
מותר לחלוק! אסור לשנוא!"
האחד לחץ יד. השני העניק מבט רך! וחביב!
לפתע, התקהלות סביבנו (חרדה קלה) אדם זר!
מחזה ממש מוזר…!
"הוא בסדר, הוא בסדר" –זעקו המתגוששים
קיבלתי "הכשר" מחברי החדשים…
אך הייתי חייב להיפרד
ולהמשיך ב"רכבת השלום"
ירדתי מ"הגשר של מעלה"
לרכבת של מטה…
המשכתי את מסע החיים
בהרהורים נוקבים ונוגים
על אחים שסועים
אך עם שלהבת של תקווה –
שהרי היום חנכנו את "גשר השלום"…
בשיח שהוכיח שיש תקווה לאחריתך!
בתפילה שהגשר המחבר את צידי הכביש
יחבר גם בין איש לאיש
ומתוך אמונה שעושה שלום במרומיו
הוא יעשה שלום בין בניו – ברואיו!