יש כמה מובנים למושג זיכרון. במקרא מצאנו מובן של העבר ומובן של העתיד.

יש מובן של עבר ,כגון: בקהלת (א,יא)"אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה".

בדרך כלל אנו נשארים בעבר במובן של התרפקות על העבר(נוסטלגיה), שוקעים בו ולפעמים אף מגיעים לרגעי משבר.

יש מובן של עתיד, כגון:בשמות (יז,יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: או במדבר (יז,ה) זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ: גם זה לבד לא מספיק. כי לפעמים זה הופך את האדם ל"הזוי" , "משיחי", "פנטי", ולא רציני, בעיני בני אדם. נכון שלפעמים זה חשוב לחיות את העתיד, אך אם הוא רחוק מידי, הוא עלול לגרום ליאוש מכיוון ההפוך של המרחק הבלתי זמין להווה.

ויש מובן כפול, גם של העבר וגם של העתיד ,שאתו אני חי בהווה. כגון: במלאכי(ג,טז) "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְקֹוָק אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְקֹוָק וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְקֹוָק וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: או בויקרא(כג,כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:

כמובן שבפסוקי המקרא, המובן של כל מקור הוא לא חלקי אלא הוא חלק ממערכת שלמה בה המובן זכרון המסויים נותן את המשמעות שלו.

אך בחיי היומיום, חשוב להפוך את הזיכרון ולהשתמש בו בכל המובנים שלו. כך אנו נוהגים בהלכות אבלות,, כאשר אנו יוצאים בהדרגה מההתיחסות העמוקה לאבל, ועד החזרה לימי השגרה, אחרי שנה.

כך אנו חייבים לנהוג ביחסנו לנופלים ביום זה. אם נביט רק על העבר, ובמיוחד על המס' הקשה של למעלה מעשרים ושניים אלף נופלים ועוד למעלה מאלפיים נפגעי טרור, הרי זה יעורר אכזבה. אך אם נראה מה קרה לנו במדינת ישראל, הרי נוכל להמשיך את ההווה ואף את העתיד במלוא התנופה.

גם ביחס לעבר, יש מבט ויש מבט. יש הרואה בנפילת בנו במערכה, אף שנפגע ע"י כוחותינו, כסתם החמצה. אך יש הרואה בכך הקרבה ע"י מלאכים בלבן, במקום להיהרג ע"י רשעים ואויבים. זה חלק ממחיר המערכה באויבינו. אנו יודעים שזה לא קל להרגשה, גם אם מסוגלים להגיד זאת. אך אחרי המעשים נמשכים הלבבות ואחרי הדיבור ,אם הוא בא מתוך הכרה והפנמה, אין יותר גדול ממנו בשיכנוע העצמי, כדברי הרי'ד סולוביציק בעל התשובה.

כך גם התיחסו הרבה מניצולי השואה לעבר שלהם. כך הם יכלו לשרוד ולהתחיל חיים חדשים, אחרת, לא היו מסוגלים לבנות כשהם חיים את החורבן. אולי הם הרחיקו לכת בהעלמת העבר, אך זה נבע מאילוצי התקופה , כגון היחס הלא אוהד של בוני הארץ, שלא העריכו את הגבורה של הניצולים והשורדים את התופת של השואה. רק בדור שלנו, לאחר שהקימו

את ביתם יש להם את הזמן, את התקווה והתוצאות של העתיד שמאפשרת לזכור גם את העבר, ולהשוות מה הספיקו למרות העבר.

גם דור חלוצי הארץ עברו חוויות וצרות קשות. ביסוד המעלה, ראינו כיצד משפחה איבדה את שנים עשר ילדיה והמשיכה לשרוד למרות קשיי המקום. הרבה בזכותם, יש לנו היום ארץ שאפשר לחיות בה בנוחות.

כך גם ביחס ליום הזיכרון לחללי צה'ל. יש חלל גדול בלב אחרי כל ארוע של שכול, וחשוב שישאר בתוכנו כלקח לקראת  העתיד. אך ח"ו שלא נשקע בו. נלמד מדור השואה ומדור חלוצי הארץ, איך להיות עם תווה גדולה וכוחות מחוזקים.

כאן בא גורם האמונה. גם זכרון העבר והעתיד אינו חזק דיו ,אם אינו בנוי על יסודות האמונה.כי להרבה עמים מורשת עבר. אך אצל עם ישראל, כבר חי את ההיסטוריה שלו על הקשר המשולב הזה מתוך אמונתו בחזונות הנביאים, שהחלו להתממש בדורות אלה. כשם שזכינו לקיומם של חלק מהם, כן נזכה בעז'ה לקיומם המלא.