בחרתי לכתוב על משמעות הדימוי
"נפש יהודי הומיה", ובמיוחד להתעכב על משמעות המילה "הומיה".
שנים שאני חש בעת שירת התקווה – שיש כאן מרחב עמוק שמזמין אותנו לשהות בו.
שקט. מקשיבים!
שומעים את המיית הנפש שלנו – "נפש יהודי הומיה"?
מהי אותה המיה?
כיכר השוק הומה באנשים, היונה הומה, גלי הים הומים… ו- גם נפש יהודי הומייה )לשון רבים של הומה(.
המשותף לכל ה'המיות' הוא קול פנימי, מעין רחש עמוק וכמוס, שמחובר למקור האין סוף, הטמיר )הסודי( שדוחף ומכריח את המציאות להתקדם תדיר ולהופיע את עצמיותה עד עת קץ. מכוחו היונה הומה )יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ", שיר השירים ב, יד), מכוחו הגלים רוחשים תדיר )"כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ", תהילים מב, ח( ומכוחו הנפש היהודית הומייה.
הזוהר הקדוש לימד אותנו שיש קול המנסר את חלל העולם )ויחי נ"ב( ":קול גלגלא מתגלגלא מתתא לעילא, … קול נעימותא סלקא ונחתא, אזלא ושטיא בעלמא" )קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה. … קול נעימות עולה, ויורד, הולך ומשוטט בעולם( זהו קול של חללו של העולם – "קול המון כקול שדי".
האם עכשיו אנחנו שומעים אותו? מה מפריע לנו לשמוע את הקול הפנימי ההומה בתוכנו ללא הפסקה?
הרב משה אביגדור עמיאל, הרב הראשי של ת"א-יפו, מתאר כבר בשנת 1936 מציאות שבה הרעש של העולם מפריע לנו לשמוע את "עצמנו" – את הקול הפנימי ההומה בתוכנו. כך הוא כתב בספרו )לנבוכי התקופה א': ז': ו)
"גם בעת שאין מי שיטיל עלינו תרדמת ההיפנוזה – גם אז רחוקה פנימיות נפשנו מחיצוניותה כרחוק מזרח ממערב, וגם אז הננו מושפעים מהשפעת "המונה של העיר", כדברי חז"ל )יומא כ, ב( ':אלמלא קול המונה של רומי, נשמע קול גלגל חמה'. הכל מטילים עלינו היפנוזה – המולדת, הסביבה, החברה, המפלגה וכדומה. גם אם תרצה להיות "פרא" ולהתרחק מכל מפלגה, הרי לא תוכל להתרחק מ"קול המונה של העיר", ההולך למרחק של ק"כ מיל ויותר; ולא קול אחד אלא רבוא רבבות קולות, כמספר הערים; והקולות האלו מטילים עליך שכרון נפש, עד כי לא תשמע לא את "קול גלגל חמה" ולא את קולך הפנימי שלך–שבך. אך כל מיני ההיפנוזות נוגעים רק עד ה"בתי בראי" שבנשמה, אבל לא ב"בתי גואי" שלה – במסתרים שלה, שם נשארת היא תמיד יחידה, יחידה במחשבותיה ורגשותיה, בריכוזה במחשבה יחידה, בחינת – "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם – כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ–לֹקִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא–לֹקִים, לְאֵ–ל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ–לֹהִים" )תהלים מב, ב-ג(. צמאון זה נמצא לא רק באלה הצמאים ביודעים, אלא גם באלה, שמעולם לא הרגישו שום צמאון."
כאמור, את הדברים הללו כתב הרב עמיאל לפני המצאת הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות – מה נאמר היום על היפנוזת הסחת הדעת?
אבל, חידוש גדול חידש הרב עמיאל בסוף דבריו – "צמאון זה )הצמאון לאל חי( נמצא לא רק באלה הצמאים ביודעים, אלא גם באלה, שמעולם לא הרגישו שום צמאון."
הנה כי כן, יש רגעים מיוחדים בהם מתכנסת האומה לשקט פנימי –
וקול דממה דקה ישמע. אז ברגעים נוראי הוד הללו זוכה היא האומה להקשיב שוב להמיית חדרי הלב פנימה – והיא שומעת באופן ברור וצלול את נפשה ההומה: "כל עוד בלבב פנימה – נפש יהודי הומיה". יודעת היא באותה שעה כי שבה היא אל עצמה. ניצחה את שאון העיר וההמולה. נגעה היא שוב בקול הנצח – קול גדול ולא יסף – שאין לו סוף לעולם… – "כל עוד בלבב פנימה – נפש יהודי הומיה". ומיד תובעת היא מעצמה: "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי? הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי." )תהלים מג, ה(.