בחרתי לכתוב על הנפש החצויה מתוך אמונה כי העולם בו
גדלתי והדרך הארוכה לעולם שבו אני גדלה, ועולם בו ילדי הבוגרים בוחרים לגדול בו, היא שמספרת את סיפורי האישי, לצד הסיפור הגדול, של מגזר ושל עם. סיפור שיש בו שליחות למפגש בין עולמות.
שליחות המלווה אותי בעבודתי החינוכית וכמובן, גם במערכות יחסים.
שליחות להקשבה, תנועה ואוויר בין העולמות.
אני מכירה בעוצמה של צדקת הדרך, מבינה את החולשה שבדרכי ולומדת להודות על האחריות והברכה שיש בשליחותי.

אילו היה לי כוח, הייתי יוצאת אל השוק, הייתי שואלת בקול:
האם ביטחון בצדקת הדרך מאפשר את השלום?
מזה זמן שאלה זו מהדהדת בי. מתבוננת ותוהה, אולי זו קנאה?
קנאה בכל מי שצדקת הדרך ברורה לו ואין מה שעלול לבלבל או להסיט אותו מדרכו.
בקרבי תמיד קיים קול קטן נוסף. לעיתים לוחש ולעיתים קורא בקול.
שומעת מתוכי את צדקתו של הצד השני. ואם תתגנב בי מחשבה: "הוא מתבלבל, רצונותיו אינם טהורים", אשאל את עצמי מיד, "ואת? רצונותייך טהורים? האם סיגים של נוחות, צדקנות או חוסר נקיות אינם מנת חלקך?"
המאבק כנגד הוא כוח שאין בידי. אמירות ברורות וחדות הן רגע קיצוני ונדיר בעולמי. כשהן יוצאות, אני נבהלת ונושמת, משחזרת, בוחנת, מדייקת.
מרגישה את מי שנוכח לצידי מתרווח או נדרך.
מורכבות. היכולת לחיות את הצד השני בלב ובנפש, אבל בו בזמן לזכור מהי דרכי. מסילת חיי.
יש בה כאב. יש בה חמלה. יש בה תקווה.

מהלכת בתקופה זו, יכולה להרגיש את הכאב מכאן ומשם, את הכעס מכאן ומשם, את הפחד והדאגה הכנה מכאן ומשם.
והכאן והשם מתחלפים לפי רגעים, בתוך ההמולה, שלי.
נפשי חצויה. מנסה לחבק את שניהם יחד, מבקשת שיחיו זה לצד זה. שיכירו בגודל, שיתקרבו.
ואני יודעת. אזכה לראותם חיים זה לצד זה, רק אם אניח להם לריב, לנפשם. בכל הכוח, כך שכל צד יתחזק בצדקת דרכו.
וליבי ונפשי תפילה לה',
בורא עולמים, בורא הפירוד והשלום.
להאמין בצדקת הדרך. לזקוף קומה, ביציבות.
להרגיש ולחיות את הצד השני, ברוך ואהבה.
לחבק עולמות ולגדול בהם.
מחפשת, גאולה