נשואה לנתנאל, אמא לשבעה. גרה בחוות "מלאכי השלום". מאמינה בחיבורים.
פעם סיפר לנו שורד שואה, שכשהחלו לחזור לארץ, אודים מוצלים מאש ומתופת, פגשו על האניות אחים יהודים שלא דיברו באותה שפה, אז הם נעמדו ושרו יחד את "שירת התקווה" שאותה הכירו כולם והיא זו שחיברה ביניהם. נפש יהודי הומיה – החיבור בתפילה, בתקווה. ומאז, אנחנו כאן בארץ מנסים לחבר ולהתחבר. ולפעמים בזמנים של פירוד, אולי המשותף העמוק ביותר שלנו הוא המיית הלב היהודי שפועם בכולנו. הלוואי שיתחברו כל התפילות והמיות הנפש ויגיעו עד המקום העליון.
ועכשיו כשאנחנו לבד
כל אחד
הוא לבד
ועכשיו כשהלב מפוחד
הוא זועק וצועק תבואי אליי
ואולי מחר תבוא גאולה
היא תהיה יפה יפה טהורה
ואני עומד יפה גם מולה
ומחר תבוא גאולה
לבנה יפה אהובה
ועומד וצועק כל הזמן עד מתי
כי הזמן הוא דוחק ונו די ונו די
כי חיכיתי חיכיתי לך שנים עד בלי די
ואולי תבואי אליי
גאולה דניאל זמיר
כשהיינו ילדים, באחת השיחות שהיו אז ברומו של עולם, שאלנו את עצמנו, "מתי תבוא הגאולה?"
עשינו מעשים טובים והתפללנו על זה, וניסינו לשאול את המבוגרים, מה צריך עוד לעשות.
היו שמועות למשל שהגאולה תגיע לדור שכולו יהיה זכאי או לחילופין, לזה שכולו יהיה חייב.
אחד החבר'ה כנראה ציטט איזה מבוגר ששמע, ש"המשיח בכבודו ובעצמו על החמור הלבן וקול השופר ההולך וחזק, יגיע כשכל היהודים ישמרו שבת אחת, או לחילופין שכולם, אבל ממש כולם, יתפללו ביחד." בתור ילדים, להניע אחרים לשמור שבת או לחללה חלילה, היה נראה לנו גדול מדי ואולי הרחיק מאיתנו את התקווה, על אף שהאמנו שבכל יום הוא יבוא וגם אם יתמהמה חיכינו לו.
"לפני הגאולה האחרונה יתגברו מאוד כוחות הטומאה… כי כן הוא בטבע. כל דבר בטרם בוא קיצו מתגבר בכוחותיו האחרונים. כן הוא בנר טרם יכבה, וכן החושך קודם עלות השחר" (החפץ חיים).
לפני כחודש, נפגשנו חבורת אנשים "שאכפת להם", כדי לדבר "על המצב" הקשה. שיש בו כאמור גם משהו מעודד, כי כבר מקדמת דנא הרי ידענו, שכשקשה, סימן שהנה הגאולה בפתח.
אז ישבנו במעגל, במצב רוח מדוכדך וגם חמושים באמונה שיש לנו מה לעשות עם זה, וכל אחד דיבר בתורו. בתחילת המפגש עוד טעינו לחשוב שכולנו מדברים על אותו "מצב" אך התבדינו. כל אחד מהדוברים העלה נקודת כאב שונה.
הראשונה אמרה – הרפורמה המשפטית, זה נורא ומפרק משפחות וחשוב אבל איך מגשרים על הפערים?
והשני, התפלא ואמר – המצב הקשה של תאונות הדרכים, אנשים נוסעים בפראות, עוקפים ונהרגים…
השלישית דיברה על המצב העולמי בכלכלה, נפילות הבורסה והפסדי ענק לאנשים טובים מהשורה, שרק רצו להשקיע… וגם המצב בין ארצות הברית ויפן. מה עושים?
הרביעית סברה שהכי קשה כרגע זה הטרור הערבי המשתולל, מפחיד לנסוע בדרכים. הרוגים ופיגועים. במרכזי ערים. טרור יחידים וגם כבר לא כל כך יחידים.
אחד המשתתפים אמר – אצלנו בוער דווקא העניין העדתי, ספרדים, אשכנזים וכמה מריבות ודעות קדומות, איזה פיצול, קשה כל כך.
רגע, ומה עם רעידות האדמה ואסונות הטבע?
כולנו ישבנו ונאנחנו מהמצב הקשה, וחשבנו, אולי המצב בעצם קשה יותר משחשבנו? כל כך הרבה בעיות? וזירות? ונושאים בוערים ומפלגים? וה"מצב" הלך והתרחב…
ומה אתה רוצה שנלמד מזה
ואיך נדע להתאחד בפירוד הזה
עד שניתן לך
כתר מלוכה
ישי ריבו
מתוך תחושת השבר, נולדה בי מחשבה שהריפוי נמצא בתפילה. שהמציאות זועקת ומבקשת מאיתנו להתפלל.
מספרים על הרב צבי יהודה קוק (והאמת שהיו עוד כמה רבנים גדולים שנחשדו באותו מעשה), שהיה קורא עיתונים בכל בוקר לפני התפילה, כדי שידע על מה לכוון ואלו צרות התרגשו כאן עלינו.
ולפעמים נראה שכל כך הרבה צרות מתרגשות עלינו ובחזיתות שונות שצריך כל כך הרבה תפילות מיוחדות.
אבל הנשמה הומה ומתפללת. תמיד. ונשמת יהודי במיוחד. כנראה ש"נפש יהודי הומיה" זהו מצב נפשי מתמיד. תפילה. בקשה וחיבור.
ואני נזכרת שהרי הקב"ה בוחר בנו יום יום, בקרבתנו ובתפילתנו, כמו האימהות שלנו שהיו עקרות כי הקב"ה התאווה לתפילתן.
והלוואי שגם אנחנו באותה קרבה והלוואי שגם היום הקב"ה רוצה את תפילותינו – האימהות, המחנכות, האוהבות. שדואגות לילדינו – תלמידותינו, שחיים בתקופה מאתגרת כל כך ואין כאן לאן לברוח.
ותפילת האימהות, שנזכה לגדל בנים ובני בנים אוהבי ה' ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים, מתנגנת בלב ונוטעת בו עוד נטע של תקווה.
אנחנו דואגים לילדיך, בוא תחזיק את זה ביחד איתנו.
התפילה הזו, היא זכות גדולה לקשר וחיבור בין הקב"ה לישראל, הקב"ה מבקש את החיבור הזה כשמביא עלינו צרות – וגם אנחנו.
ויש תקופות שמתרגשות הצרות רק על חלק מהעם, על הימין או על השמאל, על החילונים או הדתיים.
לפעמים הצרות האלה מגיעות אלינו לחצר הבית ולפעמים אנחנו יכולים לחשוב שהננו בני חורין להיבטל מהם הפעם, כי הנה, יש תקופות בחיים וגם נושאים, שבהם אנחנו מעדיפים לשתוק, לא להיכנס לזה יותר מדי ולעמוד קצת מהצד. לא להתלהם ולא להתלהב. לשבת על הגדר ולחכות למאבק הבא שאולי יהיה קרוב יותר לליבנו.
אבל היום, נראה שאי אפשר לאף קבוצה להישאר אדישה, כל אחד מאיתנו "קיבל" צרה רלוונטית, מיוחדת, כל אחד מאיתנו איש לבית אבותיו, קיבל צרה פרטית שנוגעת בו, בביתו, והנה הקב"ה "מחייב" אותנו, את כולנו, לשאת תפילה "על המצב". ולבקש. ולהתחנן.
והנה, אולי זה היום חיכינו לו שכל התפילות כולן, מימין ומשמאל, מהארץ ומחוצה לה, יתחברו לתפילה אחת שתהיה מגעת עד כיסא הכבוד ובעז"ה תביא לגאולה שלמה לעם שלם. שלם מלב שבור.
כתב ריה"ל בספר הכוזרי:
“אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי-בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-אֲבָנֶיהָ וְאֶת-עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ.
תודה לה' שמחבר את תפילות כולנו. רק גאל אותנו ברחמים ונישא כולנו תפילות יחד, תפילות החיים והמתים, תפילות שיתחברו ויגיעו עד כיסא הכבוד, ובעז"ה נזכה לגאולה שלמה במהרה ותושיענו.