מבוגרים ממני מספרים שבראשית ימיה של המדינה היה 'עשרה בטבת' יום מרגש במיוחד. בבתי כנסת רבים עמדו עשרות ומאות מתפללים, ואמרו בו־זמנית קדיש על בני משפחתם שתאריך הירצחם בשואה לא נודע. בכסלו תש"ט (כחצי שנה לאחר הקמת המדינה) קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי באופן רשמי, ואימצה את הצעתו של הרב הראשי, הגאון הרב הרצוג זצ"ל.
השנים חלפו ומספר אומרי הקדיש פחת. ערכו של עשרה בטבת כיום צום חשוב ומשמעותי נשאר, אך 'יום הקדיש הכללי' החל לאבד מערכו הייחודי. כיום, יהודים רבים שנרצחו בשואה לא זוכים שיגידו עליהם קדיש או שידליקו נר זיכרון לזכרם.

הצעה למוסדות

במוסדות רבים שלנו מקיימים טקס זה או אחֵר בצהריים של עשרה בטבת, אך תפילת הבוקר היא תפילה רגילה (ליום צום). אנו מציעים (בלי קשר לטקס אפשרי) לצרף לתפילת שחרית מעמד מיוחד של אמירת קדיש לזכר נרצחי השואה, בפרט לאלה שתאריך הירצחם לא ידוע. את הקדיש יאמרו בו־זמנית כל מי שאחד מהוריו אינו בחיים. מעמד זה יהיה בוודאי משמעותי לתלמידים, ובע"ה יהיה גם לעילוי נשמת הנרצחים (הרב יעקב אריאל התיר אף למי שהוריו בחיים לומר קדיש ביום זה. אפשר לציין זאת כביטוי לחשיבות אמירת הקדיש למענם, אך לאו דווקא להנהיג זאת בפועל בלי הסכמת ההורים).

באולפנות שבהן אין מניין, מוצע לבחון אפשרות של כינוס מניין ייחודי לצורך לימוד קצר, ולשם אמירת קדיש אחריו.

לפני אמירת הקדיש יסביר ראש המוסד, בין השאר:

• את העובדה שתאריך הירצחם של נרצחים רבים בשואה אינו ידוע כלל ועל כן לא יודעים מתי יש לומר עליהם קדיש.
• את החלטת הרבנות הראשית (מצ"ב) לקבוע את צום עשרה בטבת כ'יום הקדיש הכללי' לזכר כל מי שיום הירצחו בשואה לא נודע.
• שבעבר היו בני משפחה רבים, בדרגת קרבה ראשונה, שאמרו קדיש לעילוי נשמת הנספים. אלה הלכו לעולמם, והתפקיד של זיכרון השואה ואמירת קדיש על הנספים עובר אלינו (ייתכן שבעוד כמה שנים יזמינו אותנו לבתי ספר, כדי לספר שאנחנו הכרנו אישית וראינו בעינינו אנשים ששרדו את השואה).
• שחז"ל לימדו אותנו שיש ערך מיוחד לקדיש ולמשיבים "אמן יהא שמיא רבה" וכו':

"בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין: 'יהא שמיה הגדול מבורך', הקב"ה מנענע בראשו ואומר: 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך! מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם'" (ברכות ג').

(להרחבה על ערך הקדיש ועל ערך אמירת "אמן יהא שמיא" וכו' ראו בחלק האחרון בספרו של מו"ר הרב דרוקמן שליט"א, 'צמאה נפשי', שהוקדש למשמעות הקדיש ולחשיבותו לעילוי נשמת הנפטרים).

• ראש המוסד יוסיף שהרבנות קבעה כי ביום זה ידליקו נר זיכרון לנספים בשואה, בבחינת 'נר ה' – נשמת אדם' (וראו משנה ברורה תר"י, סעיף י"ב, שהדלקת נר לעילוי נשמה מכפרת על נשמות המתים^[1]). לאחר הקדיש אפשר לערוך מעמד של הדלקת נר לזכרם – בבית הכנסת של המוסד או בפינה ייחודית, שתוקם ביום זה ברחבה של המבנה, בתוספת תמונה או שלט.
• אפשר לסיים בשירת 'אני מאמין', בשיחה קצרה על משמעות היום וכו'.
• ביום שלפני הצום כדאי לדבר עם התלמידים על הנושא ולהציע להם לעודד את הוריהם להדליק נר זיכרון בביתם מערב הצום.

[1] שבלי לקט (שמחות כא) כותב בשם אחרים שהדלקת נר לעילוי נשמת נפטר עושה קורת רוח לנשמתו.

הודעת הרבנות כפי שפורסמה בעיתון, כמה חודשים אחרי קום המדינה

בישיבת המועצה המורחבת של הרבנות הראשית לא"י, שהתקיימה בי"ב בכסלו תש"ט, הוחלט עפ"י הצעת מרן הרב הראשי לא"י הגרי"א הרצוג שליט"א לקבוע את העשירי בטבת ליום זיכרון קבוע ואחיד למיליוני קדושי הגולה שלא מתברר יום מותם, ולהוסיף אבל על התענית שביום זה ע"י תוספת סליחה בשחרית, קריאת קינה קצרה במנחה, שתיקרא בשם מגילת אירופה, ושתספר בקיצור את מוראות המאורעות ותסתיים בנחמה, וע"י אמירת קדיש ע"י כל אחד מהקהל שאין לו הורים בחיים. בכל בתי ישראל שבעולם כולו ידליקו ביום זה נר נשמה לקדושי הגולה.